פולמוס היתר המכירה – נקודות המחלוקת

Protest against the heter mechira boycott – 5670 (1910)
© Copyright – Israel National Library

“היתר המכירה” הוא פיתרון הלכתי לשנת השמיטה שלפיו מוכרים קרקע בארץ ישראל לגוי כדי לאפשר לחקלאים לעבד את האדמה ולגדל ירקות ללא איסור ספיחין. ההיתר נפסק לראשונה לקראת שנת שמיטה תרמ”ט (1888-1889) ע”י מספר רבנים חשובים, כהיתר חד-פעמי שיש לדון בו מחדש מדי שבע שנים. מאז ועד היום, היתר המכירה נתון במחלוקת בין גדולי התורה וגורר אחריו פולמוסים רבים בעולם ההלכה.

אינספור ספרים, מאמרים ושו”תים נכתבו בעניין היתר המכירה. נביא כאן רק תמצית של נקודות המחלוקת העיקריות.

האם שמיטה בזמן הזה – דאורייתא או דרבנן?

14-07/hanatziv.jpgהיתר המכירה מסתמך על מספר דעות מקילות בהלכה, ולכן חשוב לברר קודם כל האם חובת השמיטה בזמננו היא מדאורייתא (מן התורה) או מדרבנן (מתוקף גזירת חכמים). כמובן, אם היא מדאורייתא, יהיה קשה מאד לקבל את הדעות המקילות, ובסיס כל ההיתר יעורער.
ואכן, הנצי”ב מוולוזין סבר שגם בזמן הזה חובת שמיטה היא מדאורייתא, והתנגד נמרצות להיתר המכירה. [1]
אולם, דעת רוב הראשונים וכמעט כל הפוסקים של ימינו היא שחובת השמיטה בזמן הזה מדרבנן בלבד, כי עדיין לא הגענו למצב של “רוב יושביה עליה” – שרוב יהודי העולם גרים בארץ. עובדה זו מסייעת רבות לתומכי ההיתר לבסס את טיעוניהם.

חובה לאומית לשמור שמיטה ככתבה

המערערים על היתר המכירה טוענים שעקב הזנחת מצות השמיטה גלינו מארצנו ולכן עלינו להתאמץ ולקיים מצווה זו ביתר שאת, ובוודאי אין להשתמט ממנה אפילו אם היא “רק” מדרבנן.[2]
תומכי ההיתר משיבים שהזנחת השמיטה תהיה גדולה יותר ללא היתר המכירה, כי רוב החקלאים יעבדו את השדות כרגיל בהתעלם לחלוטין מדיני השמיטה. דבר זה יגרום להכשלת הרבים באכילת פירות וירקות אסורים שיציפו את השווקים.[3][4]
בנוסף, השבתת כל עבודות האדמה בארץ עלולה לגרום לקריסת ענף החקלאות בישראל ותיפגע קשות בפרנסתם של החקלאים. [5] חובתנו הלאומית היא למנוע מצב זה ככל שניתן.

האם יש תועלת במכירת קרקע לגוי?

שאלה נוספת שהתחבטו בה הרבנים היא האם ליהודי מותר לעבוד בקרקע שנמכר לגוי. כמובן, הגוי לא נצטווה בדיני שמיטה, הוא אינו חייב להשבית את אדמתו, ואין איסור ספיחין בירקות שהוא מגדל [6]. ברם, היהודי מצווה להשבית את הקרקע משום מצות “ושבתה הארץ” – ואין זה משנה אם הקרקע שייך לו או לגוי. הגמרא במסכת גיטין (מז:א) מסכמת שמכירת קרקע לגוי אינה מתירה עבודה בקרקע על ידי יהודי, וכך גם קובע הכסף משנה מדיוק בלשון הרמב”ם[7].
אולם, משתמע מרש”י במסכת סנהדרין (כו:א, ד”ה אגיסטון) שמותר ליהודי לעבוד בקרקע של נכרי בשעת הצורך. וכתב בעל “ספר התרומה”, שבשביעית מותר לחרוש ולזרוע בקרקע של נוכרי אפילו מדרבנן[8]. וכן דעת הגר”א. [9]
תומכי היתר המכירה פסקו, שבזמן הזה שהשמיטה מדרבנן, ניתן להקל (‘ספק דרבנן לקולא’) ולהתיר עבודה יהודית בקרקע של נכרי. ובכל זאת, לא התירו אלא עבודות קרקע שאיסורם מדרבנן. העבודות שאיסורם מן התורה, חייבים להעשות ע”י פועלים נכריים.[10]

הפקעת מצווה

14-07/Tikochinsky-122.jpg “כל ההתלבטות הראשונה והמרירה בשנות תרמ”ח-תרמ”ט, … נסבה מסביב לשאלה זו: האם רצוי הדבר שבית דין יזדקק להמציא היתר להפקיע שמיטה.“ספר השמיטה”, הרב טוקצינסקי [11]

מתנגדי היתר המכירה הסתייגו עקרונית מעצם הפקעת מצווה מהתורה והחשש שמצווה זו עלולה “להישכח ולהיבטל”. הם דחו את הטענה שהיתר המכירה דומה במהותו למכירת חמץ בפסח:

“אינו דומה [היתר מכירה] לעניין של מכירת חמץ לנכרי, כי בחמץ רוצה התורה שהחמץ לא יימצא ברשותו של ישראל ומוצאים דרכים איך להוציא את החמץ מרשותו של היהודי. ואילו בשביעית רצון התורה שאדמות ישראל ישבתו בשנה הזאת, על־כן אין לחפש עצות שלא לשבות בשביעית…” הרב בנימין מנדלזון בשם האדמו”ר מגור, ר’ אברהם מרדכי אלתר [12]:

הרב יואל טיטלבוים מסאטמר מבדיל בין מכירת בתים לגוי ומכירת שדות לגוי. מכירת בתים אסורה משום “לא תחנם” (ראה להלן) בעוד שמכירת שדות אסורה באיסור נוסף של הפקעת מצוות התלויות בארץ.[13]

תומכי ההיתר משיבים שהיתר המכירה אינו עוקר את המצות השמיטה מעיקרה. הוא נפסק כהוראת שעה שמחייבת דיון ופסיקה מחודשת כל שבע שנים. הוא אוסר מלאכות דאורייתא ע”י יהודים, ואינו מיושם על רוב הגינות הפרטיות. בנוסף, ישנם משקים שלמים שמקיימים את דיני השמיטה ככתבם ללא היתר מכירה, ומשקים אחרים שמשאירים חלקה קטנה באחוזתם כדי לקיים שם את השמיטה כהלכתה [14] . כל אלו מבטיחים שמצות השמיטה לא תישכח ולא תיבטל.

ועוד, אין היתר המכירה גרוע מהפרוזבול שתיקן הלל. הגמרא (גיטין לו:א) שואלת, איך יתכן שהלל תיקן תקנה שעוקרת דין תורה? ומשיבה – מדובר בזמן שהשמיטה היא מדרבנן (רש”י שם). הוא הדין לגבי היתר המכירה – כאשר שביעית היא מדרבנן, בשעת הצורך, ניתן לעקוף את שמיטת הקרקעות.[15]

הרב דוב ליאור קובע: “אין כאן הפקעה של המצווה מן האדם, אלא יצירת מקום מסויים בו המצווה אינה נוהגת, על פי ההלכה שבאדמת נכרי אין קדושת שביעית.” [16]

לא תחנם 14-07/no-parking-40.jpg

אסור למכור קרקע בארץ ישראל לנכרי שנאמר (דברים פרק ז) : “לא תכרות להם ברית, ולא תחנם”, ובמסכת עבודה זרה (כ ע”א) פירשו: ” לא תחנם – לא תיתן להם חניה בקרקע”. קולמוסים רבים נשברו על משמעות האיסור הזה בהקשר להיתר המכירה.

לדעת החזון איש, “לא תיתן להם חניה בקרקע” משמעו כפשוטו – אין למכור לגויים קרקע בארץ ישראל בשום אופן, כי עצם “המציאות של עובדי עבודה זרה על אדמת ישראל בקניין, שנאוי לפני המקום.” והוסיף החזון איש שאף בדיעבד אין כל תוקף למכירה שמבצעת הרבנות הראשית – הפועלת בשליחות בעלי השדות – כי “אין שליח לדבר עבירה” (שליח שנשלח לבצע דבר עבירה, שליחותו מבוטלת מראש ואין תוקף למעשיו) [17]
כתב הנצי”ב מוולוז’ין במליצה שהמוכר קרקעות לגוי ברח מהזאב ופגע בו ארי” – כלומר, נמלט מאיסור שביעית שהוא דרבנן, ועבר על איסור “לא תחנם” שהוא מדאורייתא.[18]

14-07/kook-frank-karlitz.jpg-500.jpg

הרב צבי פסח פראנק כותב שאין הכרח לקבל את דעתו של החזון איש בעניין זה כי דבריו אינם מבוססים לא במקרא, לא במשנה ולא בגמרא. הוא מעדיף את דעתו של הרב ישראל יהושע מקוטנא שאין איסור “לא תחנם” במכירת קרקעות לגוי כאשר היא מחזקת את הישוב בארץ.[19] מוסיף הרב פראנק שמתוך דבריו של הגאון מלובלין (בעל “תורת חסד”) אנו לומדים שאיסור “לא תחנם” אינו נובע מעצם המכירה אלא מנתינת “חנייה”, דהיינו אחיזת קבע בקרקע. יוצא מזה, שמכירה ללא מתן חנייה אינה אסורה. כאשר מכירת הקרקעות בשמיטה היא לשנתיים בלבד, אין כאן אחיזת קבע ולכן אין איסור “לא תחנם”.[20]

זו גם דעתו של האדר”ת, חותנו של הראי”ה קוק כפי שמובא בסוף ספר “שבת הארץ”:

ולא אבין מדוע החמירו כל כך המחמירים בזה, ומאי כולי האי אם ימכרום לשנים אחדות באופן בטוח שיחזור לנו אח״כ, שלכאורה לא שייך בזה כלל לא תחנם, ובשגם כל עיקר הלאו הוא כמובן כדי שתהיה לנו אחיזה בארץ הקודש ולא להם. ואם נחמיר כל כך הרי אי אפשר ח״ו שתהיה לנו.

תוקפה של המכירה

אפילו אם נאמר שמכירת הקרקע מועילה כדי לעקוף את השמיטה, ואין איסור בעצם המכירה, נשאלת השאלת האם המכירה כפי שהיא מתבצעת היום, היא אמיתית או שמא היא רק פיקציה הלכתית – ערמה – חסרת משמעות.

עמדות שוללי היתר המכירה

החזון איש מציין שלש סיבות מדוע אין תוקף למכירת הקרקעות במסגרת של היתר מכירה. [21]
א) הקרקעות נמכרו ע”י שליח, ואין שליח לדבר עברה
בהנחה שמכירת הקרקעות לגוי היא אסורה, חקלאי שמוכר קרקע באופן ישיר לגוי, עובר על איסור אבל בדיעבד המכירה “תופסת” והבעלות עוברת לגוי. אולם, אם החקלאי מוכר דרך שליח, המכירה בטילה ואין לה כל תוקף גם בדיעבד. הסיבה לכך היא ש”אין שליח לדבר עבירה”, כלומר שליח שנשלח לעשות דבר עבירה, השליחות בטילה ואם נעשה המעשה, הוא חסר תוקף. בהיתר המכירה, הרבנות הראשית היא שלוחו של החקלאי והיא מוכרת את כל הקרקעות. מאחר שהמכירה אסורה, אין תוקף לשליחות ואין תוקף למכירה.
ב) העברת הבעלות לגוי לא נרשם בטאבו
מכירת הקרקעות בשמיטה מתבצעת ע”י חתימת חוזה ללא העברה בטאבו. גם אם נתיר מכירת קרקעות לגוי, מאחר שאין רישום בטאבו, אין המכירה מוכרת על פי חוק. לכן, אין זו מכירה אמיתית והקרקע נשארת בבעלות יהודית.
ג) לב כל אדם יודע שאין זה קניין אמת
אין גמירות הדעת מצד הקונה והמוכר,ולכן אין תוקף למכירה. המוכר ממשיך להתייחס לקרקע כשלו והקונה יודע שהמוכר לא ירשה לו להשתמש בקרקע כפי רצונו. בנוסף, נאמר בשם הגרי”ש אלישיב שכולם מבינים שאם יבוא הגוי וירצה לממש את המכירה עם כספים סעודיים,אין ספק שהמדינה תמנע ממנו מלקחת את הקרקע.

עמדות תומכי היתר המכירה

א) “אין שליח לדבר עבירה
טענה זו תקפה רק למי שסבור שמכירת הקרקעות לגוי אסורה, כי אחרת אין כאן דבר עבירה. וגם אם נאמר שהמכירה אסורה, יש אומרים שהכלל “אין שליח לדבר עבירה” מתייחס רק לעניין העונש – כלומר שהשליח מתחייב בעונש ולא המשלח. לפי דעה זו, גם בשליחות לדבר עבירה, מעשה השליחות מתקיים.

ועוד, נפסק להלכה (הגר”א) שבמקרה של שוגג, כאשר השליח אינו יודע שמעשיו אסורים, אנו אומרים “יש שליח לדבר עבירה”, כלומר, מעשה השליחות מתקיים בדיעבד במקרה של שוגג. הרבנים שמבצעים את המכירה בודאי סבורים שאין איסור במעשם, ולכן, גם לפי האוסרים, השליחות אינה מתבטלת כי הרבנים עושים זאת בשגגה. [22]

היום, טענה זו אינה רלוונטית יותר כי החקלאים חותמים על מכירה ישירה ללא הרשאה ושליחות. [23]

ב) רישום בטאבו
הרב חיים יהודה לייב אוירבך (אביו של הגרש”ז אוירבך) כתב שאם כל הצדדים מסכימים לבצע קניין בשטר ללא רישום בטאבו, הקניין תקף. כראיה, הוא מביא נוהג שהיה מקובל בימיו, לפיו אדם לווה כסף מחבירו “ובכדי להינצל מאיסור ריבית, מוכר לו ביתו במכירה גמורה לזמן ידוע, והמלווה אוכל הפירות כדין.” (המלווה נהנה מהנכס עד להחזרת ההלוואה). מכירת הבית לא הייתה רשומה בטאבו ובכל זאת הייתה בעלת תוקף, כי אם לא כן, נמצא שהפירות שהמלווה אכל, היו נחשבים לריבית שאסורה מן התורה. אם סומכים על מכירה זו כדי להתיר איסור תורה (ריבית), כל שכן אפשר לסמוך עליה להתיר איסור שמיטה שהוא דרבנן. [24]
14-07/maadanei-eretz.jpg
בהמשך כותב הרב אוירבך שכל מטרת הרישום בטאבו היא לצורך גבית מיסים או למנוע רמאויות. שני הטעמים הללו אינם שייכים בהיתר מכירה שכל מטרתה היא להתיר את הפירות מאיסור שביעית. ידוע לכל שהמכירה היא רק לשנתיים ואז היא חוזרת לבעליו המקוריים. בעיסקה כזו אין “המלכות” מקפידה על רישום בטאבו ולכן המכירה בעלת תוקף גם למי שבדרך כלל מחייב רישום בטאבו.

דברים דומים כתב גם הרב פסח פראנק בשו”ת הר צבי, ענייני שביעית (זרעים ב), סימן מט.

גם החזון איש בעצמו כתב שניתן לבצע העברת בעלות ללא רישום בטאבו, ולסמוך רק על קניין בשטר לפי דין תורה. אולם לאחר מכן חזר בו וכתב שללא רישום בטאבו, אין הבעלות עוברת לגוי. [25]

למעשה, גם טענה זו אינה רלוונטית יותר כי לקראת שנת שמיטה תש”ם, הכנסת חוקקה חוק שנותן תוקף חוקי לעסקת מקרקעין הנוגעת לשמיטה ללא צורך ברישום בטאבו. [26]

ג) גמירות הדעת
המוכר קרקעות בהיתר מכירה מעוניין שהמכירה תתבצע כדין כדי שלא יעבור על איסור שביעית או כדי שתוצרתו לא תיפסל לשיווק ע”י הרבנות. לכן יש כאן גמירות דעת לפחות בשעת המכירה. [27] אם לאחר מכן ימנע המוכר מהגוי שימוש בשטח, המכירה עדיין בתוקף כפי שלמדנו בעניין מכירת חמץ (משנה ברורה, תמח,יב), שאם יהודי מונע מהגוי לקחת את החמץ שמכר לו, “אין החמץ נאסר בשביל מה שעשה שלא כהוגן אחר המכירה”. יש דמיון כמעט מוחלט בין מכירת חמץ המקובלת ברוב בית ישראל, לבין מכירת הקרקעות במסגרת היתר מכירה. “מי שמכיר בתקפותה ההלכתית של הראשונה, למרות שמימד ההערמה שבה בולט למרחוק, אינו יכול שלא להכיר בתקפותה ההלכתית של האחרונה.” [28]

לקראת שנת שמיטה תשס”ח, נעשו שינויים משמעותיים בנוסח המכירה ובאופן ביצועה כדי לצמצם את האפשרות של חוסר גמירות הדעת במכירת הקרקעות בשביעית.
כך מסכם הרב וייטמן (ועדת השמיטה של הרבנות הראשית – תשס”ח):

“שינויים אלו הביאו לכך … [ש]המכירה נעשתה עם גמירות דעת מלאה והבנת משמעותה מצד המוכרים והקונה, והמכירה נעשתה באופן המועיל ותקף גם מבחינה חוקית- משפטית בהתאם לחוקי המדינה … שוב אין כל אפשרות להעלות כנגד המכירה שנעשתה לא טענת חוכא ואיטלולא, לא טענת חוסר גמירות דעת ולא טענת חילול השם. [29]

היתר מכירה בדיעבד

מה דין תוצרת היתר המכירה על פי מתנגדי ההיתר? גם כאן, התשובה אינה חד משמעית.

לפי הדעה האומרת שמכירת הקרקעות תקיפה למרות שנעשתה בניגוד להלכה, כל תוצרת היתר המכירה נחשבת ליבול נכרי והיא מותרת[30].

גם למי שאומר שאין תוקף למכירה אף בדיעבד, יש מקום להתיר את הפירות (אך לא הירקות) לפי שיטת המתירים “שמור ונעבד“, דהיינו פירות שלא הופקרו כדין או שנעבדו בשביעית. במקרה זה, יש לנהוג קדושת שביעית באותם פירות ואסור לאכולם לאחר זמן ביעורם (כאשר פירות אלו כבר אינם זמינים בשדות). הירקות אסורים מטעם ספיחין. [31]

לאוסרים “שמור ונעבד”, כל תוצרת היתר המכירה אסורה לאכילה. [32].

סיום:

ראינו בסיקור זה, שהיתר המכירה שנוי במחלוקת זה למעלה מ- 120 שנה. למרות שבשנים האחרונות שיפורים רבים בוצעו בתהליך המכירה, עדיין ההיתר הוא התחמקות מקיום מצוות שנת השביעית במלואן וגם המתירים שואפים לצמצם את השימוש בו ככל שאפשר.

“…וכי לא חזרתי כמה פעמים על דברי שהוראה זו היא רק הוראת שעה, ורק לפי הצורך וההכרח הגדול, כי חלילה להפקיע מצווה גדולה וכללית כקדושת השמיטה, בלא הכרח גדול הנוגע עד הנפש, בחיי נפש ממש, שלא יגוועו חס וחלילה ברעב נפשות רבות מאין עבודה ומחיה, ושלא ייהרס יסוד הישוב הקדוש בראשית צמיחתו. אבל בכל עת אשר ימצא בית דין יפה, שכבר הוטב המצב, ושיש יכולת בלא סכנה לקיים את השביעית כמאמרה בלא שום הפקעה, חלילה וחלילה לשלח יד בקודש ולהפקיע קדושת הארץ ולהכניס ראש בין הרים גדולים.
” (אגרות הראי”ה חלק ב, תקנ”ה).

אף על פי כן, יש לזכור שהוא היתר “שיסודותיו בהררי קודש [ו]נתקבל ונהוג למעשה בכל ארץ הקודש” (הגרש”ז אוירבך, הקדמה למעדני ארץ). אין לזלזל באותם החקלאים או צרכנים שבוחרים לסמוך על היתר המכירה בשמיטה, כי הם נשענים על כתפיים רחבות.

“למי שבאמת רוצה להדר במצות שמיטה ללא היתרים דחוקים הייתי מציע, למשל, שיפקיד את כספו בבנק לחקלאות, ובתום שנת השמיטה יהדר לקיים את מצות השמטת כספים בצורתה המקורית בתורה וישמיט את פקדונותיו. אין שום זכות מוסרית לצרכן בעיר לחתום על פרוזבול ובמקביל להטיף מוסר לאחיו בהתיישבות על כך שהוא נאלץ לסמוך על התרים הלכתיים של שעת הדחק…” (“זה דבר השמיטה” מאת הרה”ג יעקב אריאל שליט”א, מתוך “קטיף שביעית”, מכון תורה והארץ)


[1] הנצי”ב “קונטרס דבר השמטה”

[2] “ספר השמיטה”, חלק ב, פרק ג, סעיף א

[3] שם, סע’ ב, אות ד

[4] “בנין אב חלק ד”, עמוד רע”ח

[5] בנין אב, שם.
“ספר השמיטה”, ח”ב, פ”ב: “אם לא נבקש עצה והיתר, יכול להיות כי תושם הארץ ח”ו ויהיה חורבן להקאלאניות [=להתיישבות] חלילה וזה נוגע להצלת מאות נפשות” – מתוך דברי הגאון רבי יצחק אלחנן בשנת תרמ”ח.
ראה גם: “מה נאכל בשנה השביעית?” הערה 5.

[6] הרמב”ם, הלכות שמיטה ויובל (פ”ד הכ”ט): “גוי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית – פירותיה מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה, והגויים אינן מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהם”

[7] הרמב”ם שם. פירש ‘הכסף משנה’:
“פירוש דברי רבינו כך הם … פירותיה מותרים – כלומר מפני שהשדה של גוי, וגם לא נעבד בה עבודה על ידי ישראל, הילכך מותרים”

[8] כפתור ופרח, פרק מ”ז

[9] ביאור הגר”א, יורה דעה, שלא, ס”ק ו וס”ק כח

[10] “שבת הארץ”, מבוא, פרק י”א, וקונטרס אחרון, א; “ספר השמיטה”, ח”ב,פ”ז; “מעדני ארץ”, סימן ב

[11] “ספר השמיטה”, ח”ב, פ”ג, הקדמה וסי’ א.
עיין גם “לקראת שמיטה ממלכתית” מאת הרב זאב וייטמן, עמ’ 29-20

[12] ירחון “בית יעקב”, אב-אלול, תשל”ט, עמ’ 3

[13] שו”ת דברי יואל, חלק א, יו”ד סי’ צז, אות טז

[14] “ספר השמיטה”, ח”ב, פ”ג, סוף סע’ ב.

[15] “השמיטה במהלך הדורות”, הרב שאול ישראלי, פרק ו (מתוך הספר “קטיף שביעית”, עמ’ 25-26).

[16] “היתר המכירה בזמננו”, עלוני ממרא 121, תשס”ח, עמ’ 22

[17] חזון איש, שביעית, סימן כ”ד:
“ואף על גב דלעניין ‘לא תתן להם חן’, כל שעושה לריוח [לטובת] ישראל מותר, … הכא לעניין חניה בקרקע אין חילוק … [כי] המציאות של עובד עבודה זרה על אדמת ישראל בקנין שנאוי לפני המקום וכל שקנה הקרקע והיא שלו הרי עובד עבודה זרה חונה על קרקע הארץ, … ובכל נכרי שמכר [היהודי] לו, [היהודי] עבר בלאו אף שלפי ראות עינינו [הנכרי] אינו מתאחז בה…. והמוכר ע”י שליח ודאי לא חייל המכירה מדין אין שליח לד”ע [לדבר עבירה]”

[18] הנצי”ב “קונטרסדברהשמטה”, עמ’ נח.

[19] כרם ציון ספר ג, מאמר ראשון, עמ’ י.

[20] שם עמ’ י”א; ראה גם: לאור ההלכה, עמ’ קכג-קכד.
צדדים נוספים לביטול איסור “לא תחנם” מובאים בספר “לאור ההלכה, עמ’ קכג-קכז

[21] ח”א, חושן משפט ספר ג’, לקוטים, סימן לה,ט (עמ’ עז); וגם מופיע בזרעים,הל’ שביעית, סוף סימן כז, עמ’ 306.

[22] כרם ציון, ספר ג, מאמר ראשון, עמ’ ו.

[23] היתר המכירה בשמיטה תשס”ח (ראה מקורות)

[24] מעדני הארץ, ‘מילי דאבא מארי שליט״א, עמ’ 283 : “ואם איתא דכל היכא דלא נכתב המכירה בטאבו אינה מכירה כלל, נמצא דמה שהמלוה אוכל את הפירות הוה ליה רבית קצוצה, ומכיון שכך מסתבר לומר דכיון שסומכים על מכירה כזו להתיר איסור תורה של רבית, כל שכן שיש לסמוך על מכירה זו להתיר איסור שביעית בזה”ז שהכריעו הפוסקים דאינה נוהגת כלל בזה”ז אלא מדבריהם.”

[25] חזון איש, חושן משפט , ליקוטים סעיף טז, ס”ק ח (עמוד 466):
“מכר ישראל לנכרי שדה בשטר וכסף ולא כתב לו בטאבו, נראה דחשיבא כשדה של נכרי … והלכך מהני [מועיל] מכירת מקומות החמץ אף שלא כתבו בטאבו”.
חזון איש, בבא קמא, סימן י, אות ט, ד”ה “ולק’ בליקוטים” (עמ’ 161)
“ועכשיו שזכינו למה שכתוב לעיל הדרנא בי ונראין הדברים דיש לישראל זכות דיניהם ולא קני לה נכרי, ולענין תרומ״ע ושביעית כל שלא נכתב בטאב״ו הרי היא של ישראל כדיניהם.”

[26] תקנות עסקאות במקרקעין (קיום מצות שמיטה), תשל”ט-1979

[27] שו”ת הר צבי – זרעים, מט;

מבוא לשבת הארץ, י”ג, עמ. קי”א

[28] לאמיתה של שמיטה מאת הרבנים שמריה גרשוני ואיתם הנקין, עלוני ממרא – 121 , קיץ תשס”ח, עמ’ 46

[29] היתר המכירה בשמיטה תשס”ח (ראה מקורות)

[30] ח”א, שביעית, סי’ י, סע’ ו: “ואותן שמוכרין (ע״י עצמן ולא ע״י שליח) פרדסיהן לנכרי אף שעוברים בזה משום לא תחנם, מכל מקום הוי מכירה ולדעת ספר התרומה פקעה מהן קדושת שביעית. ואע״ג שקשה לסמוך על זה … מכל מקום יש להם על מי שיסמכו, ולכן אין לאסור פירותיהן דיעבד.”

[31] הרב ש”ז אויערבאך, מנחת שלמה – קמא, כרך ראשון, סי’ מד, “קניית פירות שביעית מחנוני המסתמך על היתר מכירה.”; אגרות משה או”ח, חלק א, סימן קפו (עמ’ שיט).

[32] ספר דיני שביעית השלם, פרק כב (“שמור ונעבד”).


מקורות וקישורים:

היתר השמיטה ותולדותיו‘, הרב משה צבי נריה. המאמר מופיע כנספח בחוברת “לשנת השמיטה” מאת רות אבידן הוצאת מעלות, תשנ”ג. כמוכן המאמר מופיע באתר data.ac.il ללא ההערות שוליים.

לאור ההלכה, שמיטה, הרב שלמה יוסף זווין (מהדורה שניה)

קטיף שביעית, בהוצאת מכון התורה והארץ, תשס”ז

ספר בנין אב – חלק רביעי, הרב אליהו בקשי-דורון, מאמר ‘בדבר היתר מכירה בשנת תשס”א‘ מופיע בסימן סב.

בדבר היתר מכירה לעכו”ם כדי לבפקיע איסור שביעית…‘, הרב צבי פסח פראנק, כרם ציון ספר ג, תרצ”ז, מאמר ראשון.

שבת הארץ – הלכות שביעית, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מהדורה שניה, תרצ”ז

היתר המכירה בשמיטה תשס”ח , הרב זאב וייטמן, מופיע בכתב העת: צהר, אדר ב, תשס”ח.

הרב יוסף כרמל, עקרונות היתר המכירה, שיעור מס’ 4

ספר השמיטה, הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי, הוצאת מוסד הרב קוק.

שו”ת משיב דבר, הרב נפתלי יהודה צבי ברלין (הנצי”ב), חלק ב, “קונטרס דבר השמטה

מעדני הארץ, הרב שלמה זלמן אוירבך (אויערבאך), מהדורה תשנ”ב – מוריה

ספר דיני שביעית השלם, המכון למחקר תורני, קרן התרבות דגל ירושלים.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *