“היתר מכירה” לעומת יבול נכרים

14-03/eretz-hemda-100.jpg

מקור:  שו”ת במראה הבזק (חלק ג – שאלה קו),  באדיבות: ארץ חמדה

העדפת “היתר מכירה” על קנייה מגויים

קיטו, אקוודור ,(Quito, Ecuador) שבט תשנ”ד

שאלה

מה הם הצדדים ההלכתיים להעדיף לסמוך על “היתר המכירה” או קניה מתוצרת ערבית, או הפוך?

תשובה

משאלתך משמע שהשאלה היא מצד צרכן השמיטה הפרטי – מה עדיף. אנו ננסה להצטמצם לנושא זה, אלא שלפעמים קשה להפריד בין תחום זה ובין ההיבט הממלכתי הבא לפתור את הבעיה של כלל הציבור בארץ-ישראל, וקושי זה יבוא לידי ביטוי גם בתשובה זו.
ראשית, יש להפריד בין קנייה מתוצרת נכרית בכלל, לבין קנייה מתוצרת של ערבים הגרים כיום בארץ-ישראל.
נתיחס תחילה לקניית תוצרת על-פי היתר מכירה לעומת תוצרת נכרית בכלל.

הבעיות בהיתר המכירה [1]:

  1. הפקעת מצוה [2];
  2. “לא תחנם” [3], שנותנים לגוי חניה בארץ;
  3. הערמה [4];
  4. בעיות בתוקף החלוּת של המכירה.

     א. חוסר גמירות-דעת במעשה המכירה, בייחוד במכירה סיטונית של כל או רוב אדמות המדינה [5].
     ב. דינא דמלכותא דינא [6], שאם מכירה זו לא נרשמה בטאבו, לכאורה אין בה ממש.
     ג.  בעיה שנתחדשה אחרי קום המדינה: בעלוּת-העל של המדינה גם אחר המכירה [7].

הצדדים להעדיף “היתר המכירה” (על-פני תוצרת של נכרי)

1. נימוקים ממלכתיים הקשורים לדאגה לכלל הציבור [8]

     א.  הצלת עם ישראל מאיסורים. כידוע, רוב העם אינו מקפיד בתרי”ג מצוות [9].
     ב.  חשש מהתמוטטות משק המדינה [10].
     אם נתרגם את הדברים לשפה “הצרכנית”, השאלה היא – האם האדם הפרטי יכול לומר, אני את נפשי הצלתי, או שמא הוא חלק מן הציבור ועליו להתחשב בצרכי הכלל [11].

2.  ישנה מצוה [12] להעדיף קנייה מישראל על-פני קנייה מנכרי [13].

14-03/apple-farm-trees-500.jpg

בעיות נוספות בקנייה מערבי הגר בא”י בימינו

  1. “לא תחנם” בפועל. על-ידי שקונים סחורה חקלאית מערבים, מביאים לחיזוק אחיזתם בארץ ואף להשתלטותם על אדמות מדינה מוברות. הדבר בא, כמובן, על חשבון החקלאות היהודית [14] המאבדת בזמן השמיטה נתח גדול מן השוק. דבר זה גורם משמיטה לשמיטה להפחתה במספר היהודים שמוכנים לעסוק בחקלאות. והרי זה חמור שבעתיים מכיוון שמזה יותר ממאה שנים יש לנו מאבק עם הערבים על השליטה בארץ-ישראל, ומי שפחות קשור לקרקע, גם מאבד אותה מהר יותר, וד”ל.
  2. התוצרת הערבית המגיעה לשווקים עוברת דרך ועדות-השמיטה שעוד לפני השמיטה חותמות על הסכמים עם חקלאים ערבים בדבר הספקת סחורה חקלאית למשך כל השנה. בהסכמים אלה יש לכאורה משום איסור החזקת נכרים בדרך האסורה. בירושלמי שביעית (פ”ד, ה”ג) ישנה מחלוקת, האם מותר לומר לגוי בשביעית “חרוש בה טבאות ואנא נסב לה מינך בתר שמיטתא”, ורמב”ם פוסק כמ”ד [15] שאסור, וכן דעת הר”ש כמובא במהר”י קורקוס על הרמב”ם. גם אם נאמר ששונה הדבר כאן, שההסכמים נעשים לפני השמיטה (וכמו איסור אמירה לנכרי בשבת, שבערב-שבת קל מבשבת עצמה) לומר לפני שביעית, שיעשה עבודה בשביעית ויקנה ממנו בשביעית, מלומר בשביעית שיעשה על מנת שיקנה ממנו לאחר שביעית. ואדרבה, מסתבר שלקנות ממנו בשביעית חמור יותר, . אע”פ שאומר לו לפני שביעית [16].
  3. ישנן בעיות חמורות באשר לפיקוח על התוצרת הערבית.

א. ישנם גידולים שבהם אין הערבים מסוגלים לספק את כל התוצרת הנדרשת, ולכן  (כדי לעמוד בחוזים שחתמו)  הם קונים מיהודים תוצרת יהודית שנפסלה ע”י הרבנות, כגון ערלה או סחורה משדות שלא נמכרו בהיתר המכירה, ומוכרים אותה לוועדות- השמיטה כסחורה ערבית “מהודרת” (ישנן עובדות למכביר בעניין זה, והערמתם מגיעה עד כדי פיזור התוצרת היהודית בשדות, כדי שהמשגיחים יאשרו אותה כסחורה ערבית).

ב. חלק מן התוצרת החקלאית נקנית מערביי יהודה, שומרון וחבל עזה. לצורך זה ועדות-השמיטה מסכנות את משגיחיהן ומכניסות אותם למצבים של ספק פיקוח נפש. בדרך כלל אין משגיחים אלה מסוגלים להגן על עצמם בנשק מכיוון שלא אומנו בזה, וכך הם מסכנים את חייהם יום יום, כדי שכך וכך אנשים יוכלו “להדר” ולאכול תוצרת נוכרית. כידוע פיקוח נפש דוחה את כל המצוות כולן, כולל שמיטה, ובוודאי שמיטה בזמן הזה שלרוב הפוסקים היא מדרבנן. וודאי שיש איסור לתת יד למהלך כזה, ואף נראה שתוצרת כזו אסורה באכילה. ראיה לדברנו מדוד המלך שסירב לשתות את המים שגיבוריו הביאו לו מבור בית-לחם, וסיכנו את  עצמם בזה [17]. ומן הגמרא [18]  מוכח שסירב לשתותם מכיוון שנעשה במים אלה מעשה איסור [19].

לסיכום

העולה מדברינו שבימינו אין לקנות תוצרת חקלאית ערבית בשנת השמיטה. החושש מהיתר המכירה, ויראת-השמים שלו אינה מפריעה לו לפרוש מן האחריות הציבורית והוא חושב שהוא ראוי לנהוג בדרך חסידות [20],  ידאג לייבוא תוצרת מחו”ל, אבל לא יקנה מערבים שגרים בארץ. חשוב להעיר שכיום ישנן בארץ אפשרויות נוספות לקניית תוצרת חקלאית מהודרת לכל הדעות, שאינה של נכרים, והכוונה [21] לאוצר-בית-דין [22] ולגידולים הגדלים על מצעים מנותקים בחממות. ומי שקונה מנכרים, ובפרט מערבים במקום שיש אוצר בית-דין ומצע מנותק, נוגע באיסורי תורה, מבטל מצוה מן התורה, מסייע לעוברי עבירה ואף מחלל שם שמים [23]. ובמיוחד יש למחות כנגד התופעה של הימנעות מקניות של “אוצר בי”ד” כדי להיפטר מן הצורך בשמירת קדושת שביעית של הפירות והירקות, שהרי זו הדרך לקיום המצוה כהלכתה! ובמקום לחזק את “גיבורי כח עושי דברו”, שלדעתם אלה החקלאים שאינם סומכים על היתר-המכירה ומשווקים את התוצרת שלהם במסגרת אוצר בית-דין, הם מחלישים אותם וגורמים להם הפסדים.

ונסיים בדברי הראי”ה [24] המוסכמים על כל כלל ישראל – “אנו חייבים להתאמץ בכל כוחנו לסבב את פני הדברים שסוף סוף תהיה שבת הארץ הולכת ונקבעת בכל קדושתה על אדמת הקודש”.


[1] כמעט לכל הבעיות ניתנו פתרונות והם השתכללו במהלך ההיסטוריה של השמיטות בארץ-ישראל. בהערות אנו נשתדל להתיחס לחלק מהם. חלק מן הפתרונות מבוסס על זה שניתן להקל, מכיוון ששביעית בזמן הזה היא מדרבנן.

[2] עיין בהרחבה בספרו של הרב זאב ויטמן “לקראת שמיטה ממלכתית”, עמ’ 23-20 , מדוע אין זה דומה למכירת חמץ, פרוזבול או היתר עיסקא ומכירת בכורות.

[3] קונטרסים רבים נכתבו על השאלה, מדוע אין בהיתר-המכירה משום “לא תחנם”. ה”ישועות מלכו” (סי’ נה) כותב “כיון שהוא לטובת הישוב, פשיטא שאין כאן איסור לא תחנם”. כלומר, אדרבא הדבר נצרך לצורך החנייה שלנו בארץ ולא נעשה לטובת הגוי. וכן נהוג למכור רק מכירה לזמן ולא מכירה גמורה, עיין סיכום הדעות ב”לאור ההלכה” לרב ש”י זווין, עמ’ קכג-קכה.

[4]   עיין “לקראת שמיטה ממלכתית”, עמ’ 41-38.

[5] שם. ועיין עוד “לאור ההלכה” עמ’ קכא. דעת הראי”ה קוק במבוא ל”שבת הארץ” (יג), “שבמקום שכל עיקר הקנין להפקיע האיסור, שפיר סמכא דעתיה”, מה שאינו כן במקום שאינו בטוח בקיום העסק, ולכן לא סמכא דעתיה.

[6] עיין “לאור ההלכה” (שם). בעיה זו נפתרה סופית ע”י חקיקה בחוק עיסקאות במקרקעין (קיום מצוות שמיטה) – תשל”ט. חוק זה קובע, בי “עסקה במקרקעין לצורך קיום מצוות שמיטה שנעשתה באישור מועצת הרבנות הראשית, תקפה על אף האמור בחוק המקרקעין – תשכ”ט או בכל דין אחר, ואף אם היא לזמן, ותהיה נגמרת אף בלא רישום”.

[7] . עיין “לקראת שמיטה ממלכתית”, עמ’ 37-34

[8] נימוקים אלה מבוססים, כמובן, גם על זה ששמיטה בזמן הזה היא מדרבנן, שאז יש קניין לנכרי להפקיע מקדושת הארץ, כשיטת “ספר התרומות” וכפי שפסק הגר”א (ביו”ד סי’ שלא ס”ק כח), עיין בהרחבה בספרו של מרן הרב ישראלי “ארץ חמדה” (שער ה, סימנים ט, י).

[9] כמובן שיש לדון בהקשר זה, האם מוטב לעבור על איסורא זוטא כדי להציל יהודים רבים מאיסורא רבה (אם בכלל יש כאן איסור…).

[10] ע”פ הגמרא בסנהדרין (כו ע”א) משרבו האנסים (ארנונא מטעם המלך), הכריז רבי ינאי “פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא!”, וכך נפסק להלכה ברמב”ם (הל’ שמיטה ויובל פ”א הי”א).

[11] הרי זה כמי שבורח לחו”ל בשעת מלחמה כדי לא להיכנס לכלל סכנה. ואם יטען הטוען שאין זה דומה, כי כאן הפרט נדרש להיכנס לספק איסור, נשיב לו, מכיוון ששביעית בזמן הזה דרבנן ויש פוסקים המתירים, בדרבנן הלך אחר המקל.

[12] תו”כ פ’ בהר, כה, יד “ומנין כשהוא קונה, לא תהיה קונה אלא מיד עמיתך, ת”ל ‘או קנה מיד עמיתך’. אין לי אלא קרקעות שבהם דיבר הכתוב, מניין לרבות דבר המטלטל, ת”ל ‘ממכר'”. דעת הרמ”א (שו”ת רמ”א סי’ י) שמצוה זו היא אפילו כשישראל מוכר את הדבר במחיר גבוה יותר. סברת מרן הרב ישראלי שהדבר הוא עד שתות בלבד. אך בנידון דידן וכפי שמבואר בהמשך התשובה, שמדובר כאן בנכרים שהם שונאינו ורוצים לנשלנו מן הארץ, יש מקום לסברה שבכל מחיר יש להעדיף קנייה מיהודי על פני קנייה מנכרי. ואם יטען הטוען, ממה נפשך, אם היתר המכירה חל, הרי גם תוצרת זו היא תוצרת נכרית, נשיב לו שברור, שכיוון שיהודי הוא זה שמרוויח מעניין זה, הרי זה בכלל הריבוי של תו”כ בין בקרקעות בין במטלטלין, והיינו בכל עניין שניתן לגרום רווח, עדיף לגרום ליהודי ולא לנכרי.

[13] עיין “אגרות ראי”ה” (כרך א, שטז ובהרחבה אח”כ באגרת שיח) בעניין מעשה הדומה לנידון שאלתנו, שהעדיפו פירות ערבים על פני פירות ישראל. הרב התיחס לדבר בצורה חריפה וקרא לזה “מעשה נבלה”, “חרפה”, “חילול השם”, “רשעה” ו”נפילה של תורה ויראת שמיים אמיתית”.

[14] עיין “אגרות ראיה” שם.

[15] רמב”ם הל’ שמיטה ויובל פ”ח הל”ח, ועיין “שבת הארץ” לראי”ה קוק בתחילת קונטרס אחרון שמסתפק, האם זה איסור תורה של שבת הארץ, ומסקנתו שזה גזירה דרבנן – הרחקה לישראל שיזכיר איסור שביעית ולא יבוא לעבוד עמו בידיים. לפי טעם זה קיימת לכאורה אותה הבעיה בהיתר המכירה. ואדרבא, הרי הותרו מלאכות דרבנן אפילו לישראל, ויש לחשוש שמא יבוא לעשות מלאכות דאורייתא עם הנכרי. אלא שיש לומר, שדברי הרב “לעבוד עמו” לאו דווקא, אלא החשש שישכח את איסור שביעית ויבוא לעבוד איתו בשדהו, אבל בהיתר המכירה אין לחשוש לזה, שהרי הוא מוכר כל שדותיו לנכרי, ובעצם המכירה הוא זוכר את איסור שביעית. ואין לגזור שמא יבוא לעבוד עם הנכרי, כי גם אם יעבוד בשדה של נכרי, ודאי שהאיסור הוא פחות חמור (אם בכלל יש איסור, שהרי יש קניין לנכרי להפקיע מקדושת הארץ בזמננו – עיין הערה 8), ומנין לנו שאותו מאן דאמר שאוסר לחרוש בה טבעות כדי לקנות אחר שמיטה, יגזור גם במקרה כזה.

[16] ואף אם ההסכמים כתובים בצורה כזו שהנכרי מתחייב לספק את הסחורה, ולא נכתב שם שהוא יעבד את שדותיו שבא”י, הרי ברור שלזה הכוונה, ומדי ספק איסור לא יצאנו בזה.

[17] שמואל ב’ כג, יז, “ויאמר חלילה לי ה’ מעשתי זאת הדם האנשים ההלכים בנפשותם ולא אבה לשתותם” .

[18] בבא קמא סא ע”א.

[19] אע”פ שהגמרא דורשת את המעשה דרך דרש, מוכח שם בגמרא שהסיבה שסירב לשתותם היא, שהגיעו אליו ע”י מעשה איסור.

[20] עיין שו”ת “עם כלביא” (ח”ב עמ’ 123-122 “תנאים להתחסדות של חומרא”).

[21] כמובן שפתרון זה מוגבל לפירות שהם גידולים רב-שנתיים, לבננות וירקות שהספיקו לזרוע אותם בזריעה מוקדמת.

[22] פתרון זה הוסכם ע”י הרוב המוחלט של הפוסקים בארץ, ובוודאי שמשום חשש של ספק כה קל אין להעדיף על זה תוצרת נכרית.

[23] . עיין הערה 13

[24] ‘אגרות ראי”ה’ כרך א, עמ’ של.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *