אוצר בית דין – יתרונות וחסרונות

14-09/rimon-500.jpg

הפקרת פירות שביעית

[מצוה] להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה השביעית, … ויזכה בפירותיה כל הרוצה לזכות, שנאמר [שמות כג,יא] “והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה כן תעשה לכרמך לזיתך“‘ – מתוך ספר החינוך. [1]

לכאורה, כל תוצרת שנת שמיטה היא הפקר ואינה שייכת לאיש – כל הרוצה יכול לקטוף פירות ולאכול. אולם, מה יעשו אותן משפחות הגרות בערים, רחוק מכל מטע או עץ פרי? איך ידאגו לאספקה ​​קבועה של תוצרת חקלאית בשנת השמיטה? הרי אסור לסחור בפירות שביעית או לקטוף אותם בכמויות גדולות לאיחסון ממושך.

אוצר בית הדין נוסד כדי לתת מענה לבעייה זו.
במסגרת אוצר בית דין, החקלאים מפקירים את תוצרתם ומעבירים את האחריות על הטיפול בפירות לידי בית דין. בית הדין ממנה שליחים לאסוף את היבולים ולחלק אותם בין תושבי העיר.

אוצר בית דין במקורות

14-08/tosefta-200.jpg הרעיון של אוצר בית דין לחלוקת תוצרת שנת השמיטה אינו חדש. כבר בתוספתא (מסכת שביעית פ”ח) מסופר שבתחילה היו שליחי בית הדין יושבים בפתחי העיירות ומפקחים על התוצרת הנכנס. כאשר הבחינו באדם שבידיו כמות גדולה של פירות, היו מרשים לו להכניס כמות מספקת לשלוש סעודות עבור כל אחד מבני ביתו, ואת השאר לקחו למחסנים עבור חלוקה לשאר התושבים. עם הזמן, בית הדין נטל על עצמו את האחריות להעסיק עובדים לקצירת ואיסוף היבול, עיבודו, ואחסונו במחסני בית הדין. בכל ערב שבת היו שליחי בית הדין מחלקים את התוצרת בין התושבים. גם לאחר זמן הביעור, התוצרת באוצר בית דין הייתה מותרת באכילה.

מהתוספתא לומדים מספר עקרונות:
א) יחיד אינו רשאי לצבור תוצרת שמיטה. מותר לקצור מפירות ההפקר בכמות קטנה המספיקה לשלש סעודות לכל אחד מבני הבית.
ב) לבית דין מותר לקצור יבולי שביעית גם בכמויות גדולות ולאחסן אותם לצורך חלוקה בין התושבים.
ג) בית דין רשאי לשכור פועלים לקצירה ואיסוף היבול ולחלוקתו.
ד) על התוצרת שנמצאת באוצר בית הדין לא חל דין ביעור.

14-09/otzar-beit-din-beit-uziel-500.jpg שלט שנתלה על מטעים שנמסרו למסגרת אוצר בית דין: באדיבות המכון למצוות התלויות בארץ

עקרונות אלה מהווים את הבסיס לאוצר בית דין של ימינו.

אוצר בית דין בזמן הזה

קיימים מספר גופים שמנהלים אוצר בית דין כיום [2]. כל אחד מהם פועל על פי הנחיות רבותיו שבדרך כלל, הרחיבו באופן משמעותי את הכללים הנלמדים מהתוספתא. להלן כמה מהעקרונות שמנחים את רוב האוצרות היום. יתכנו הבדלים בין הגופים השונים בפרטי היישום.

• בית הדין שוכר את החקלאים עצמם כפועלים – ולא שכירים מחוץ למערכת.[3]
• שליחי בית הדין, קוצרים ובוצרים כרגיל על ידי יהודים וללא כל שינוי.[4]
• תוצרת אוצר בית דין אינה מחולקת ישר לצרכנים, אלא “נמכרת” בחנויות המפוקחות לצורך זה.
• התוצרת אינה מחולקת חינם [5]. בית הדין גובה תשלום מהצרכן עבור כל הוצאות הטיפול בפירות, אחסונם הובלתם ושיווקם. (הצרכן אינו משלם עבור הסחורה עצמה).
• נטל התשלום על הצרכן הוא ביחס לכמות התוצרת שהוא צורך. לכן בחנויות של אוצר בית דין שוקלים ומודדים את הסחורה כרגיל. [6]
• בתנאים מסוימים החקלאים מבצעים פעולות ל-“אוקמי פירא”, דהיינו, פעולות המיועדות לקיום הפרי במידה שיהיה ראוי לשיווק (כגון השקיה, ריסוס וכו’).[7]
• אוצר בית דין מונע מיחידים להכנס למטע שבפיקוחו על מנת לקטוף באופן חופשי את הפירות.
• אוצר בית דין משווק לא רק פירות שביעית אלא גם ירקות שנזרעו בשישית ונלקטו בשביעית.

נקודות מחלוקת

רוב הפוסקים היום סומכים על התוספתא במסכת שביעית בעניין אוצר בית דין, אך יש מערערים.

אינו מופיע ברמב”ם

אוצר בית דין שמפעיל שליחים לאסוף ולחלק תוצרת שביעית אינו מוזכר במשנה או בגמרא, ואף לא ברמב”ם. הרדב”ז בפירושו על ה’משנה תורה’ כותב שהרמב”ם השמיט את התוספתא בעניין השליחים “לפי שאינה הלכה[8], ולכן יש מפקפקים על עצם הקמת אוצר בית דין כפתרון לשנת השמיטה.

ואולם בעיקר תקנה זו [אוצר בית דין] יש לפקפק ,דהנה הרמב”ם השמיט תוספתא זו ולא הביאה בהלכותיו … ועל כן נראה שאף שהרמב”ן הביא תוספתא זו וכן הביא הר”ש… וגם הראב”ד… , מכל מקום מכיון שהרמב”ם השמיט תוספתא זו וכתב הרדב”ז דהוא משום דסבירא ליה שאינה הלכה, … יש לנו לילך אחר הוראות הרמב”ם … וראוי שלא להקל בזה
וכל זה לענין בעל הפרדס, אבל לעניין הקונים, נראה שרשאים לקנות פירות אלו ואין להם לחוש משום מסייע בידי עוברי עבירה. דכיון שבעל הפרדס עשה כן על פי הוראת רבנים אין זה משום מסייע בידי עוברי עבירה. – הרב בן ציון אבא שאול [9] .

גם לדעת הרב יוסף קאפח אין כל תועלת באוצר בית דין [10].
הרב מרדכי אליהו נטה לדעה שאין לסמוך על אוצר בית דין, אך ביטל את דעתו “כיון שכך נהגו ישראל ובמיוחד ששמיטה בזמן הזה דרבנן” [11]. (יש לציין כי הגר”מ אליהו העדיף תוצרת אוצר בית דין על זו של היתר מכירה ובוודאי על יבול נוכרים “שיש בקנייתו איסור”. [12])

ומנגד טוענים שמה שכתב הרדב”ז “שאינה הלכה”, כוונתו היא שהתיאור בתוספתא אינו חידוש הלכתי אלא הוא תיאור כיצד הושמו הדברים בפועל. באשר כך, הרמב”ם לא ראה צורך לכלול אותו בספר משנה תורה שהוא בעיקר ספר הלכות. [13]

מחירה בחנויות

יש שתומכים עקרונית ברעיון של אוצר בית דין אך חולקים על דרך היישום בימינו. הרב ניסים קרליץ מתנגד לחלוקת תוצרת אוצר בית דין בחנויות. הרב יוסף שלום אלישיב התיר זאת בתנאים מסוימים. [14]

אוקמי פירא וגידול ירקות

הראי”ה קוק אסר עבודות שהן לצורך קיום הפירות (אוקמי פירא) [15] ומכאן משמע שגם כל העבודות לצורך גידול ירקות אסורות. החזון איש והגר”ש ישראלי התירו עבודות אלו [16][17].

חקלאים כשליחי בית דין

לדעת הגר”מ אליהו והגר”ש ישראלי, יש דוחק גדול במינוי החקלאים עצמם כשליחי בית דין. [18] אחרים רואים בזה עניין של יעול המערכת ומתן פרנסה לחקלאים שמפקירים את אדמתם.

מחירים גבוהים

יש מערערים על אוצר בית דין בגלל המחירים הגבוהים של הפירות ולדעתם יש בזה חשש איסור מסחר בפירות שביעית[19]. מנגד טוענים שבית הדין גובה תשלום רק עבור ההוצאות של טיפול ושיווק הפירות אך לעיתים מחיר זה גבוה ממחיר הפירות בשוק הכללי. ישנם מספר סיבות לכך. הטיפול בפירות שביעית דורש טרחה רבה יותר ויש לפצות את החקלאי על כך. בשוק הכללי לעיתים מורידים את מחירי הפירות בהתאם לביקוש, איכות או סיבה כלכלית אחרת. מחירי אוצר בית דין מבוססים על ההוצאות ולא על ביקוש או איכות הפרי. לעיתים המחיר של הפרי עצמו הוא זניח לעומת מחיר תהליך עיבודו. (לדוגמה, ביין).[20]
14-09/otzer-beit-din-no-entrance-400.jpg

קטיפת פירות ע”י יחידים

הגרש”ז אוירבאך והחזון איש כתבו שלא ניתן לעכב בעד אדם שרוצה לקטוף פירות במטע שבפיקוח אוצר ב”ד. לעומתם, ה”משנת יוסף” [21] כותב שאוצר בית דין נחשב “יד עניים”, ולכן בית דין שמונע מיחידים לקטוף פירות במטע שבפיקוחם, עושה זאת לטובת כלל הציבור ואינו עובר על איסור שמור. [22]

שמיטה למהדרין

קשה לדבר על פתרון מהודר לשנת השמיטה כי אין אף פתרון הלכתי מושלם[23]. גם לאוצר בית דין יש חסרונות. הוא אינו יכול לתת מענה הולם לאספקת ירקות במשך כל השנה בגלל איסור ספיחין, ולכן אינו מתאים לאותם חקלאים שעיקר עיסוקם הוא גידול ירקות.
קדושת שביעית חלה על כל תוצרת אוצר בית דין דבר שמונע יצוא ומכירה לגויים. הפסקת יצוא – גם לשנה אחת בלבד – עלולה לפגוע בכלכלת ישראל בענף החקלאות לאורך שנים.
קדושת התוצרת גם מהווה מכשלה לכלל הציבור שאינו מתמצא בהלכות קדושת שביעית[24].

ובכל זאת, על אף ההסתייגויות והחסרונות שפורטו לעיל, רוב הפוסקים היום רואים באוצר בית דין פיתרון מועדף – אם כי חלקי – לשנת השמיטה. היתרונות של אוצר בית דין הם:
1) אין מכירת אדמות ארץ ישראל לנכרים.
2) החקלאים מקיימים מצות השמיטה כהלכתה. כל הפתרונות האחרים מבוססים על עקיפת המצווה או ביטולה.
3) החקלאי היהודי מקבל תשלום עבור עמלו ואינו נזקק לצדקה.
4) הצרכן נוטל חלק חיובי במצוות שביעית הן ע”י אכילת פירות וירקות הקדושים בקדושת שביעית והן ע”י עזרה הדדית לזולת.

“הרעיון המרכזי של מצווה זו הוא, אפוא, להוציא את האדם מתפיסתו האגוצנטרית ולפתח אצלו רגישות לזולת, אחריות ציבורית, ראייה ממלכתית…. אין ספק שרוח התורה היא שבשנת השמיטה האחריות תהיה הדדית, וכשם שהחקלאי חייב לדאוג לאביון, גם הצרכן חייב להתחשב בחקלאי. האחריות לשמירת המצווה מוטלת על כולנו.” – השמיטה – מצווה ממלכתית , הרב יעקב אריאל.


[1] ספר החינוך, משפטים, מצוה פד. ראה ‘מנחת חינוך’ במקום שדן בנושא האם מוטלת חובה על בעל השדה להפקיר את פירותיו או שמא הפירות ממילא הפקר מכוח שנת השמיטה. אם החובה מוטלת על האדם והוא לא הפקיר, אז לקיחת הפירות ללא רשות הינה גזל. מסיבה זו, וגם כדי לא לגרום נזק לעצים או לרכוש, ראוי לתאם מראש עם בעל השדה לפני שלוקחים מהפירות.
[2] קרן השביעית – קוממיות, המכון למצוות התלויות בארץ, אוצר השמיטה – פועלי אגודת ישראל, הרבנות, ועוד
[3] קטיף שביעית, פרק כב,סע’ ה.
[4] חזון איש – הלכות שביעית, יב,ו.
[5] יש מי שלומד מהתוספתא שחלוקת התוצרת הייתה בחינם, אך אין לזה הוכחה מלשון הכתוב. יבולי השדה, המכון למצוות התלויות בארץ, בית עוזיאל, עמ’ רלט, עירעור א’, ותשובת הרב שניאור זלמן רווח שם, עמ’ רמא.
[6] קטיף שביעית, פרק כב, סעיף ח (עמ’ 127)
[7] ‘על ידי שלוחי בי”ד מותרות המלאכות לא רק במה שנוגע להורדת הפרי המבושל והטיפול בו עד להבאתו לאוצר בית הדין שבערים, אלא גם עבודות מוקדמות, שהפרי אכן יגדל וישמר מקלקול טרם הבשלתו, גם זה מותר ע”י שלוחי בי”ד.’
– הרב שאול ישראלי, חוות בנימין – כרך שלישי, סימן צח, עמ’ תרכה.
עיין גם: חזון איש – הלכות שביעית, כא,יד.
[8] “והשמיט התוספתא דהיו שלוחי בית דין יוצאין וכו’ לפי שאינה הלכה” הרדב”ז על הרמב”ם הל’ שמיטה ויובל, פ”ז ה”ג.
[9] אור לציון – שביעית, פרק ד, תשובה ו, עמ’ סד
[10] פסקי הגאון הרב יוסף קאפח זצ”ל
[11] קול צופיך, פרשת בא, תשס”א
[12] ראה כתבה ‘קנייה מנוכרים -חיזוק רוצחים ותומכיהם‘ באתר ערוץ 7
[13] “…אין כאן חידוש הלכה כלל אלא הבנתה כפשוטה … ע”כ אין בתוספתא רק גדר של סיפור מעשה כיצד יושמו הדברים בפועל ולא היה ענין להביאם בספר המיועד להלכות.” – חוות בנימין –כרך שלישי, שם, עמ’ תרכב.
ראה גם: יבולי השדה, המכון למצוות התלויות בארץ, בית עוזיאל, עמ’ רמד.
[14] “יש דעה של אחד מגדולי הפוסקים הגר”נ קרליץ שליט”א – שמוסר נפשו למען אוצרות בי”ד כהלכתן – שאי אפשר לחלק תוצרת של אוצר בי”ד בחנויות. אמנם ודאי שאנו נוהגים על פי הוראתו של מרן הגרי”ש אלישיב שליט”א, שהסכים בשמיטות קודמות לחלוקת תוצרת בחנויות בתנאים מסויימים, אבל דבר זה מצריך הערכות מיוחדת.” – הרב יוסף אפרתי, ראש המכון לחקלאות על פי התורה במכתב לעורך “המעין” – ישיבת שעלבים.
[15] “אבל עבודה שהיא לצורך הפירות – לעולם אסורה … ואפילו כשהם נאבדים אסור לעשות עבודה בשבילם.” – שבת הארץ, פרק א סעיף ה.
[16] כי לדעתו קיום האילן הוא בעצם קיום פירותיו. “ונראה דהא דכ׳ רבנו ותעשה הארץ מליחה וימות כל עץ אין הכונה דתיבש העץ ולא תעשה פרי לעולם, אלא ימות בשנה זו ולא יבשיל פירותיו” – ח”א – הלכות שביעית, כא,יד.
[17] ראה הערה [8].
[18] קטיף שביעית, פ’ כב, הערה 7.
[19] “אולם אם בית הדין מוכרים את הפירות במחירים גבוהים יש לחוש בזה לאיסור סחורה בפירות שביעית ובאופן כזה עדיף יותר לקנות פירות של היתר המכירה מאשר לקנות פירות מאוצר בית דין ואלו שנהגו להחמיר בהיתר המכירה יעשו התרה על שלא אמרו בלי נדר ויוכלו מכאן ולהבא להשתמש בפירות של היתר המכירה.” – מתוך ילקוט יוסף, השביעית והלכותיה, פרק י”ח, עמ’ תכט.
עיין גם ב”יבולי השדה“, המכון למצוות התלויות בארץ, בית עוזיאל, עמ’ רלט, עירעור א’, ותשובת הרב שניאור זלמן רווח שם, עמ’ רמב, שכתב בשם הרב יוסף שלמה אלישיב: “אין כל היתר לחלק אפילו במחיר השוק וק”ו יותר ממחיר השוק”.
[20] ידיעון 2544 – קיבוץ בארות יצחק
מורה נבוכים לשנת השמיטה, הרב יוסף צבי רימון.
אוצר בית-דין ביין, הרב ישי סמואל.
קטיף שביעית, פ’ כב, סע’ יז
[21] שו”ת משנת יוסף, הרב יוסף ליברמן, תש”ס – חלק ד, סי’א, יסודות אוצר בית דין, סוף עמ’ ט.
[22]היסודות ההלכתיים של אוצר בית-דין“, הרב איהוד אחיטוב, סע’ ו’, ‘היכולת של שלוחי בי”ד למנוע מאחרים לקטוף’
[23] ראה כתבה “מה נאכל בשנה השביעית?” בו מפורט החסרונות של כל אחד מהפתרונות.
[24]אוצר בית דין” מאת הרב יוסף כרמל.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *